כולנו רוצים להיות בדרך שלנו, בייעוד. להרגיש טוב עם החיים שלנו ולעשות את מה שבאנו לעשות בעולם. כולנו רוצים להיות בדרך שלנו, בייעוד. להרגיש טוב עם החיים שלנו ולעשות את מה שבאנו לעשות בעולם.
חודש אלול מפגיש אותנו עם המקום הזה בעוצמות גבוהות. ישנה תחושה שבתקופה הזאת של השנה צצים המון אתגרים והפער בין המקום שאני רוצה להיות למציאות נראה גדול. אומרים על אלול שזהו חודש "מסוגל" מלשון סגולה. חודש שבו קל יותר לעשות עבודה כיוון שהאנרגיות הן של שינוי של חזרה אל עצמינו של עבודה. וכאשר הולכים עם האנרגיה שגם ככה נמצאת בעולם קל יותר לעשות שינויים. בפועל כל המילים היפות האלה מתבטאות במציאות בתור קושי. אבל מה הקושי בא לעשות? אני מאמינה שהעולם הוא טוב ובא לקדם אותי. אף אחד לא רוצה ברעתי. הקושי בא לעורר, להסתכלות פנימה לעשייה.. הוא מנער אותנו שלא נישאר במקום. כי באמת אף פעם לא נשארים במקום. או שצומחים או שקמלים.
האתגר הוא להסתכל על הקושי, להבין מה הוא מעורר בתוכי ולנסות לעלות על הדרך שלי. לבחור ללכת בדרך שלי. והבחירה ללכת בדרך, לעשות עבודה עצמית היא לא בחירה קלה. היא מאתגרת. אבל היא שלי.
ואיך נדע שאנחנו לא בדרך שלנו, במסע הייחודי לנו? כאשר אדם מרגיש עכבות, תחושת ריקנות. הוא מרגיש שהוא צריך להתאמץ, דברים לא קורים בקלות, לא זורמים. יכול להיות שבגלל ציפיות מהחברה, מהמשפחה, יש לנו אמונות של איך צריך לחיות פה בעולם אבל זה חיצוני לנו. לפעמים מתוך מקום שהאדם פחד להסתכל על עצמו במשך שנים וכבר לא מכיר את עצמו באמת, הוא עולה על דרך של מישהו אחר וזה מרגיש לא מדוייק. זאת לא האמת. כאשר אנחנו באמת שלנו אנחנו לא מפחדים לחיות את הייחודיות שלנו, אנו מרגישים מלאים, מרגישים שהדרך זורמת.
בפילוסופיה הסינית ישנו מושג- "הדאו".
הסימנית הסינית של הדאו- ללכת וראש. להוביל. בעברית הוא מתורגם למושג "דרך". אך ראיתי בסיפרה של רויטל כרם "סודות הרפואה הסינית" את הפירוש "נתיב" שאולי הפירוש הזה קרוב יותר למהות של הדאו. רויטל מסבירה את ההבדל בין דרך לנתיב. הדרך היא ברורה, ידועה, מישהו כבר הלך שם לפנייך אך הנתיב הוא חדש, כמו הדאו, מתחדש מרגע לרגע, אינו צפוי ומתאים רק לך.
את הדאו הנצחי לא ניתן לתאר במילים.
ההליכה בדאו היא הליכה ללא מאמץ. זרימה עם החיים. לקבל אותם. לחיות בהווה. להישתנות עם המציאות. הוא מדבר על אי עשייה יותר מעשייה. כלומר, לא מדובר על עצלנות או פחד להסתכל פנימה. אלא להסכים לחיות את החיים ולהתקדם איתם. ממש כמו מים שזורמים הם בענווה, נכנסים למקומות שאחרים בורחים מהם, בנחישות והתמדה מוצאים את הדרך שלהם. להיות בחמלה גם על עצמינו וגם לאחרים. מי שנמצא בדאו מרגיש חיים ללא מאמץ גם אם יש אתגרים. כי הוא מקבל את המציאות. ממש כמו הטבע… "אנרגיה אדישה" לא אכפת לטבע שעלה נושר מהעץ כי זה מה שאמור לקרות. אנחנו גם חלק מהכלל הזה, הדרך היא להיות קשובים ולהגיב בצורה המתאימה.
כדי להגיע למקום הזה צריך לעשות עבודה יומיומית. צריך להשיל מעצמינו את האמונות החיצוניות, את הציפיות של החברה מאיתנו, את העכבות. להסתכל פנימה, מי אני באמת. ואז להסכים להתחיל ללכת בדרך הזאת. הדאו לא מדבר על להתעלם מרגשות של אחרים, להיפך. אנחנו בחמלה אך הולכים בדרך שלנו. אם אנחנו בדרך הנכונה אף אחד לא ייפגע גם אם יהיו אתגרים. (וכנראה שיהיו אתגרים…)
חודש אלול הוא בסתיו, מביא איתו את האנרגייה של המתכת. תנועת המתכת מדברת על דיוק, השלה של מה שמיותר, זיקוק פנימי. בחודש הזה קל לנו יותר לעשות חשבון נפש, להבין מה בחיים לא משרת אותי יותר. מהי האמת הפנימית שלי. היהלום. וההחלטה לדייק את עצמי ולצעוד בדרך, בנתיב שלי.
מאחלת לכולנו ללכת בדאו. בשמחה, ללא מאמץ. והלוואי שנגיע למקומות יפים וקסומים. כאלה שהם בדיוק בשבילנו.
