בפילוסופיה הסינית אנו מסתכלים על רגש כתנועה של צ'י. הצ'י יכול להגיע בכל מיני צורות מאנרגיה ועד חומר. הרגש הוא תנועה אנרגטית של צ'י, וכל רגש שייך לאיבר אחר.
הרגש, כשהוא מאוזן, הוא לא חיובי או שלילי. הוא פשוט ישנו. והמטרה היא לתת לרגש להיות ואז לשחרר אותו. להשלים את התנועה. אם נתנגד לרגש ולא נאפשר לו להיות הוא יתקע ואז עלול לגרום לפתולוגיות בגוף- להשפיע על הגוף הפיזי.
"כל שטבעו להופיע- טבעו גם לחלוף" (בודהה)
ממש כמו שתחושות בגוף, אם נתעלם מהן הן יכולות להחמיר אך אם נתבונן בהן הן יכולות להתפוגג לאט לאט. כמו בתרגולי יוגה אנו מתבוננים על הנשימה, בלי לנסות להשפיע עליה ואז לאט לאט היא משתנה מעצמה.
קל יותר להבין את זה על תחושות פיזיות בגוף. רגשות, כמו תחושות פיזיות הם ביטוי של זרימת הצ'י בגוף, כמו שהחומר הוא תנודות של חלקיקים. כל רגש מעורר לנו בגוף תחושות מסויימות, ולתחושות האלה יש כיוון ואופי. אם נצליח להתבונן בזה יהיה לנו קל יותר לשחרר. כי כאמור יותר קל לעבוד עם תחושות בגוף.
בפילוסופיה הסינית מדברים על 7 הרגשות- כעס, שמחה, דאגה, מחשבות יתר, צער, פחד, בהלה/שוק.
הכעס– משוייך לכבד, והתנועה שלו כלפי מעלה. כעס הוא רגש פוטניצאלי, הוא רגש שמאפשר שינוי. כאשר עולה בנו כעס יש לנו איזשהו רצון לפעול, לשנות משהו במציאות. אך אם אנחנו לא יודעים איך להתמודד עם הכעס (בגלל שלמדנו שאסור לכעוס, או שאין לנו את כח הרצון לעשות שינוי…) ננסה לטשטש אותו ע"י התמכרויות כמו אוכל, אלכוהול, סמים, קפה, ספורט אינטנסיבי… כל דבר שיכניס באופן מלאכותי תנועה.
כאשר הכעס לא משתחרר הוא עלול ליצור תסכול ,מרמור, קנאה… ובקצוות עלולים להיווצר זעם או אדישות. שניהם נובעים מתקיעות. כאשר הצ'י של הכבד לא זורם בצורה הרמונית נוכל לראות- כאבי ראש, כאבי מחזור, מחזור לא סדיר, התפרצויות זעם, בעיות בלחץ דם , בעיות עיכול כמו עצירות ושילשול לסירוגין, כאבי בטן ועוד…
השמחה- משוייכת ללב, לאש. והתנועה שלה היא התרחבות. האש יכולה לחמם, אך יכולה גם לשרוף. כך השמחה כאשר היא במידה, מאוזנת היא מובילה את האדם למקום טוב . האדם שמח כאשר הוא שלם עם עצמו, מכיר את עצמו בעצמו, מזהה את האמת הפנימית שלו. כשאדם מקבל את עצמו הוא יקבל גם את האחר- יתקשר טוב יותר עם העולם.
אך כאשר השמחה בעודף כמו האש היא יוצאת מהגבולות ואז היא עלולה לפגוע, גם בעצמינו וגם באחרים, נראה צחוק בלתי נשלט, התנהגות קיצונית, תקשורת לא מותאמת לסיטואציה גם בהתאהבות ישנה אש שחורגת מהגבולות… במצב ההפוך כשהאש כבויה האדם נטול שמחה, מכונס בעצמו, לא מתקשר, יכול להרגיש חוסר רצון לחיים- עצבות, לא מצליח לחוות את הסיטואציות, להינות מהרגע. הרבה פעמים זה יוצר תיסכול כי יודעים שעכשיו זה זמן להנאה, לשמוח ולא מצליחים.
דאגה- קשורה לאלמנט האדמה, לטחול. בכתבים הסיניים מצויין ש"הדאגה קושרת את הצ'י", תוקעת.
כאשר הדאגה מאוזנת היא יותר בכיוון של סימפטיה, איכפתיות, היכולת להבין את האחר. במצב של דאגה מאוזנת האדם יזין את סביבתו, יתמוך. מהות של "אמא אדמה", מהות אמהית. אך כאשר האדמה לא מאוזנת היא תוביל לדאגה מוגזמת, שיכולה להוביל למחשבות יתר– כאשר משקיעים אנרגיה רבה בחשיבה, כמו בלופ, כמו בהליכה בתוך בוץ. הרגליים נהיות כבדות ומתחילים לשקוע. במצבים האלה הצ'י נקשר, נתקע וזה יכול להוביל לפתולוגיות כמו- עייפות, חולשה, חוסר תיאבון, בעיות עיכול, נפיחות לאחר האוכל, קושי בריכוז בלמידה, הפרעות קשב, תחושת כבדות בראש ועוד…
הצער- הרגש של הריאות, המתכת. כאשר אנו שרויים בצער הצ'י מתפזר. כאשר חווים אבל, אובדן יש קושי להיפרד. זו המהות של המתכת להצליח להיפרד, להצליח להתקדם. Let go . כאשר נמצאים בחוויית האובדן, הצער ישנה תחושה של ריק והצ'י מתפזר. האובדן לא חייב להיות דווקא אדם, גם אמונות, דעות, חפצים ומקומות יכולים לעורר בנו תחושות כאלה.
בתקופת הצער, כאשר לא מצליחים להתמודד איתו ולהתקדם נוכל לראות תופעות בגוף שקשורות למערכת העיכול לריאות ולעור. כמו- אלרגיות, בעיות עוריות, בעיות נשימה, הזעות ספונטניות, עצירות ועוד…
פחד- קשור לכליות למים, והתנועה שלו כיווץ, מוריד למטה. הכליות ברפואה הסינית נחשבות לאיבר שהוא השורש, שם נמצאת התמצית, הessence. ובמקום הזה יש את ההישרדות שלנו, כח הרצון- הכוחות הכי פרימיטיביים שלנו. הפחד הוא רגש בסיסי, רגש של הישרדות. כל עוד הפחד מאוזן הוא מזהיר אותנו מסכנות ומניע אותנו למצוא פתרונות. אך כאשר הוא לא מאוזן יכולים להיכנס למצב של קיפאון. ואז נראה הימנעות של האנשים לצאת והתמודד עם החיים. כיוון שהצ'י זורם כלפי מטה נוכל לראות במצבי פחד (או כתוצאה מפחד) פיק בירכיים, בריחת שתן, כאבי גב תחתון ועוד.. הפחד בצורה הלא מאוזנת שלו יכול להגיע גם ל"חוסר פחד"- התמכרות לסכנות, לאדרנלין. אנשים שלוקחים את החיים לקצה כל הזמן.
כשאנחנו מבינים שהרגשות הם תנועה בגוף ורק צריך לאפשר להם להיות, נצליח לחוות אותם בצורה מאוזנת ולהתקדם. הצעד הראשון בריפוי הוא פשוט הקשבה, נוכל לנסות לתרגל הקשבה כל פעם שרגש עולה נבדוק מה הוא מעורר לי בגוף, איזה תחושות. בלי לרצות לשנות או להשפיע. ולאט לאט מתוך התירגול נראה שאנחנו מצליחים לחיות עם התחושות האלה כמו גלים בים. רגש עולה ואחד אחר מגיע אחריו. כל הזמן מתחדשים, לא נתקעים.
ע"י מודעות דיקור, מגע וצמחים אנו יכולים לעזור באותם מצבים שהגוף כבר פיתח פתולוגיה או כאשר אנו חווים אתגרים ורוצים להמשיך בתנועה ולא להיתקע.
